פסק-דין בתיק ת"ק 003932/05

תביעה להשבת ארנונה בסך 1,409 ש"ח.

רקע והליכים.

1.         התובעת, עו"ד במקצועה, שוכרת החל מיום 1.7.01 משרד בבניין ברחוב הבונים 10 ברמת גן (להלן - " הנכס"). הנתבעת הינה הרשות המקומית בשטחה מצוי הנכס (להלן - " העירייה").

2.         במדידה שערכה העירייה ביוזמתה, ביום 29.11.01 התברר ועל כך אין מחלוקת, כי שטח הנכס לצורך תשלום ארנונה לעירייה הינו 59 ממ"ר (להלן - " המדידה" ו " השטח העדכני"). חיובי הארנונה עד למועד זה התבססו על שטח גדול יותר של 66 ממ"ר + 4 ממ"ר מחסן.

3.         העירייה זיכתה את חשבון הארנונה של התובעת בהפרשים המתחייבים מהמדידה עד כולל חודש דצמבר 2001. לשיטת התובעת על העירייה לזכותה אף בגין חודשי החזקתה הראשונים בנכס, היינו "אחורה" עד כולל יולי 2001. העירייה מתנגדת מטעמים שונים, בעיקר אי - השגה בהליכי ערר מנהליים, העדר רשלנות של העירייה בגביית הארנונה טרם המדידה ועוד. כל צד נאחז בפסיקה מחזקת לשיטתו.

דיון.

4.         טרם נפנה לדיון עקרוני נסיר מספר טענות מהדרך.

(א)               הבטחה שלטונית - טוענת התובעת כי העירייה קשורה על פי חוזר שהפיצה בקרב התושבים  לזכות בארנונה בעקבות מדידה החל מראשית שנת המס 2001 (להלן - " החוזר", ת/2). העירייה מתנגדת ולטענתה לא חל החוזר על מדידות בנכסים שאינם משמשים למגורים. עיון בחוזר שכותרתו "משלמים רק מה שחייבים" מעלה כי הוא נושא תאריך 6.3.01 ואכן עוסק בחיובים וזיכויים רטרואקטיביים של ארנונה החל מיום 1.1.01 אך חל על מדידות בבתי מגורים בלבד. החוזר כשלעצמו אינו מבסס "הבטחה שלטונית". התובעת טענה כי פקיד העירייה בשם נועם אמר לה כי החוזר חל גם על נכסים מסחריים - עסקיים. טענה זו לא הוכחה, נועם לא זומן להעיד ומעבר לכל אלה היא הועלתה לראשונה בדיון. הטענה נדחית.

(ב)                הצבעה על שטח אמיתי של הנכס בעת הגשת חוזה השכירות של התובעת לעירייה (ת/1). התובעת טוענת כי לו היתה העירייה מעיינת בחוזה השכירות, היתה מבחינה בשטח האמיתי של הנכס כפי שעלה בדיעבד במדידה ומכל מקום שטח זה לא השתנה בין תחילת תקופת השכירות לבין מועד המדידה. העירייה מתנגדת ולשיטתה תכלית הגשת החוזה הינה לדווח על חילופי מחזיקים לעירייה, לא ניתן ללמוד מהחוזה ומהתסריט המצורף לו דבר באשר גם הנתונים שם לא נבדקו ואין ההגשה תחליף לערר על פי דין.  דומני כי הדין עם העירייה. ככל שתכלית ההצבעה על חוזה השכירות - לייחס ידיעה לעירייה על שטח האמיתי של הנכס, אין התכלית מושגת, ודאי לא באמצעים שנקבעו בדין לעשות כן. לא בכדי חוקק חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית תשל"ו - 1976 (להלן - " חוק הערר"). החוק קובע מנגנונים מסודרים לערור ולהביא טענה בדבר שטחים וחיובים לידיעת העירייה ועל רקע זה אין מקום לייחס לעירייה מעין "ידיעה קונסטרוקטיבית" על שטח נכס על יסוד מסמכים המובאים ב"דלת האחורית". זאת מעבר לכך כי עצם החוזה והתסריט אינם מעידים על גודל השטח בפועל אלא על מה שהובא בהם, ככלים משניים. הטענה נדחית.

(ג)                 העירייה מצידה טענה ארוכות להעדר חובה לעריכת מדידות וסקרים לצורכי בדיקת חיובי הארנונה. טענה זו מוטב היה שלא היתה מועלית. משביצעה העירייה מדידות (בין שהיתה ובין שלא היתה מוטלת עליה חובה לעשות כן) חובת ההגינות והנאמנות לציבור מחייבות אותה, ודאי כמשרתת ציבור וכמופקדת על הקופה הציבורית, לפעול לטוב ולרע ליישום המתחייב מהמדידה בגבולות הדין כמובן. כך גם פעלה העירייה כאן אלא שהמחלוקת נעוצה בהיקף היישום ובכך נעסוק בהמשך.

(ד)                העירייה הוסיפה וטענה כי בהעדר השגת תובעת לפי חוק הערר על שומת הארנונה בעבר, טרם המדידה, הפכה השומה לסופית ואין לתובעת עוד עילת תביעה. הטענה מתעלמת מהתיקון לחוק הערר ומסעיף 3 (ג) שבו כמו גם מההלכה הפסוקה ונדחית.

5.         חוק הערר קובע בסעיף 3:

א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

 (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.